<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית שלישי שער שביעי</h1>
<h2>דף לה:</h2>
הפת של גוים אסורה. ולמה אסרוה, מפני קירוב הדעת, חששו חכמים שאם תהא הפת שלהם מותרת יבא לאכול עמו ולהתחתן עמו, כדרך שאמר הכתוב (שמות ל"ד) וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך. הפת חיי הנפש יש בו, ומפני תקלותיו אסרוהו, ומפני שחיי האדם תלויין בו עמעמו עליו והתירוהו במקצת. כיצד, פת של בעלי בתים אסורה לעולם. ואין מתירין אותה אלא משום סכנת נפשות כשאר איסורין של דבריהן. ויש מגדולי המורים שאסר אלא אם כן צם שלשה ימים בלא מאכל. ובשם מקצת הגאונים אמרו שמשום עונג שבת מתירין אותה, אם לא היה לו מה יאכל בשבת אוכל ואפילו פת של גוים ושל בעלי בתים.
איסורו של פת אע"פ שמחמת חשש חתנות נגעו בו, אפילו בביתו של ישראל אסרוהו, ואפילו חוץ לעיר, שלא חלקו באיסור, כדי להתרחק מן החתנות של גוים ביותר, שעיקר הדת תלוי בו, שנאמר (שם) וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וגו' וכתיב וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן. לפיכך האוכל מפת בעלי בתים של גוים בשום מקום עבריין הוא, שעבר על גזירת ב"ד. ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו עד שיפרוש ויקבל עליו דברי חברות.
פת של פלטר אין תקלת החיתון מצוי בו כל כך, שאין כאן קירוב הדעת, אומנותו היא ובאומנותו הוא עוסק והכל לוקחין ממנו, ולפיכך התירו לקנות ממנו במקום שאין פלטר ישראל מוכר פת כמוהו. היה שם פלטר ישראל מוכר פת כמוהו אסור. ואם לא היה פת הפלטר ישראל כפת פלטר של גוי, לוקח מפלטר של גוי שערב לו יותר. פלטר גוי שלקח פת של בעלי בתים אסורה, ובעל הבית גוי שלקח פת של פלטר מותרת, שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשו אלא אחר מי שאפאה. כותח של גוים אמרו משמם של גאונים שאין חוששין לו משום פת שיש בו, שלא אסרו פת של גוים אלא משום חתנות וכותח אין בו משום חתנות.
<h2>דף לז:</h2>
ירקות או בשר ודגים ששלקו או שבישלו אותן הגוים אסורין. דבר זה גזרו גם כן מפני חתנות.
<h2>דף לח.</h2>
כשגזרו חכמים על בישולי הגוים לא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ודבר שהוא חשוב שראוי להעלותו על שולחן מלכים, אם לאכילה לאכילה, ואם ללפת בו את הפת ללפת בו את הפת. דבר הנאכל כמות שהוא חי אע"פ שהוא חשוב להעלות על שולחן מלכים, או שאינו עולה על שולחן מלכים אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים. לפיכך דייסא מותרת וכן הקליות מותרין, לפי שהחיטה נאכלת כמות שהיא חיה, הרבה אנשים כוססין אותה.
הדגים הקטנים המלוחין שבשלן גוי הרי אלו מותרין. אע"פ שהם עולים על שולחן מלכים מחמת מלחן, הרי הן נאכלין כשהן חיין משעה שנמלחו. ואין הפרש בין שמלחן ישראל ובישלן גוי ובין מלחן גוי ובישלן גוי, שמשעה שמלחן הכשירן לאכילה ועדיין מותרין הן כמו שביארנו שאין המליחה אוסרתן, וכשחוזר ומבשל דבר הנאכל כמות שהוא חי בישל.
דבר שנאכל כמות שהוא חי שנתערב עם דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ובשלן גוי, רואין אם עיקרו של תבשיל מן הדברים שיש בהן משום בישולי גוים הרי זה אסור, ואם עיקרו של תבשיל מן הדברים שאין בהן משום בישולי גוים הרי זה מותר. לעולם הולכין אחר העיקר ומניחין את הטפילה בין להקל בין להחמיר. לפיכך הרסנא שעושין לדגים, והוא מציר הדגים הנאכל כמות שהוא חי ומקמח, הרי זה אסור, שאין הציר עיקר אלא הקמח. וכן כל כיוצא בזה. ואותן לחמים שעושין בתבלין וטחין פניהם בבצים לנוי, הרי אלו מותרין, שהלחמים עיקר, והן מותרין הן שלחמי הפלטר הן, וביצה שעליהן טפילה היא להן.
כל שאסרו חכמים כעניין של תורה אסרו, ולפיכך כשם שפליטת איסורי תורה אוסרת תערובתן גם איסורין של דבריהם כן. ולפיכך בשר או דגים שבישלן הגוי עם הירקות הנאכלין כמות שהן חיין, הירקות אסורין. וכן בשר שמבשלין בתוך הפת אם בישלן גוי, אע"פ שהסיק ישראל את התנור ואין הפת אסורה משום בישולי גוים, הרי היא אסורה מחמת פליטת הבשר, דכל שנאסר הבשר מחמת בישולי גוים אף פליטתו נאסר, והוא שנבלע בפת ואסור. וכן הסכימו גדולי המחברים והוא עיקר. ולפיכך הכלים שנתבשלו בהן על ידי גוים דברים שיש בהן משום בישולי גוים אסורין. ולפיכך צריך ליזהר בשפחות נכריות המבשלות לעצמן בבית רבן ישראל בקדירות של ישראל שלא יניחו הן על גבי האור, ואם קדמו והניחו שיהפך בו ישראל קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי, כמו שביארנו.
כשאסרו בישולי גוים לא אסרו אלא בשנתכוון הגוי לבשל אבל לא נתכוון הגוי לבשל מותר. לפיכך גוי שהסיק את התנור להשליך שם יתידות רטובות של עץ כדי לייבשן והיתה דלעת וכיוצא בזה טמונה בתנור וגוי לא ידעה הרי זו מותרת, לפי שלא נתכוון הגוי לבשל לא הדלעת ולא היתידות אלא לחזק את היתידות. וכן גוי שחרך ראש הבהמה, אע"פ שהעבירו על האש עד שנצלו ראשי האזנים שהן רכים, הרי זה מותר לאכול מהן, לפי שלא נתכוון זה לבשל אלא להשיר את השיער. וכן כל כיוצא בזה. נתכוון לבשל כלום, אע"פ שלא ידע ולא הרגיש בתבשיל זה של ישראל, הרי זה אסור, שהרי נתכוון לשום תבשיל בעולם.
בד"א בשהתחיל גוי וגמר בישולן אבל אם לא נעשה הכל על ידי גוי הרי זה מותר. כיצד, הניח גוי על האש ובא ישראל והיפך בו הרי זה מותר. ובלבד שיהפך בו קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי. הניח ישראל ומיד בא גוי והיפך בו הרי זה מותר. הניח גוי והגיע מחמת מעשיו למאכל בן דרוסאי, אע"פ שבא ישראל וגמר את בישולו הרי זה אסור, לפי שכל שהגיע למאכל בן דרוסאי הרי הוא כמבושל. אי זהו כמאכל בן דרוסאי, כל שהגיע לשליש בישולו. הניח ישראל על גבי גחלים עוממות, שלא היה התבשיל מתבשל עליהן, אם בא גוי והיפך בגחלים ונתבשל עליהן הרי זה אסור, שכל שלא היה יכול לבוא לידי מאכל בן דרוסאי בהנחת ישראל אין הנחתו נחשבת לכלום והרי זה כאילו הניח גוי וגמר גוי. הניח ישראל על גבי האור והניח גוי לשמור ולהפך בו, ואינו יודע אם סילקו גוי מעל גבי האור עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו, הרי זה מותר ואין חוששין לו, דספק של דבריהם הוא ולקולא. ועוד שאין לגוי הנאה בסילוקו עד שנחוש שסלקו והחזירו.
<h2>דף לח:</h2>
הפת שלש מלאכות יש בו, היסק התנור והאפייה והיפוך בגחלים להוציא חומן לקרב את האפייה. נעשית אחת מאלו השלש על יד ישראל הפת מותרת. יש מגדולי המחברים שהתירו אפילו השליך ישראל קיסם לתוך התנור, שאף קיסם זה מוסיף בחום והרי זה כמהפך בגחלים. ויש מי שאומר שאין הקיסם מועיל, שאין זו מלאכה גמורה אלא קצת מלאכה. ודברי הראשונים נראין לי עיקר, שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף חום ומקרב האפייה כהיפוך בגחלים. וכן נהגו ומנהגן של ישראל תורה היא.
אע"פ שאמרו שמליח כרותח של צלי והכבוש הרי הוא כמבושל, גוי שמלח בשר או דגים או שכבשן מותרין, שלא אסרו אלא הדבר שנתבשל או נצלה על ידי האור. דברים יש שנכשרין לאכילה על ידי עישון, עישנן הגוי הרי אלו מותרין, שלא אסרו אלא מה שנעשה על ידי האור, כמו שאמרנו.
דגים גדולים מלוחים, אע"פ שיש מקצת אנשים אוכלין אותן חיים מחמת מלחן, אכילה זו אכילת הדחק היא הרבה ואינה אכילה, לפיכך אם בשלן גוי הרי אלו אסורין. ויש מן החכמים שהתירו. והראשון נראה עיקר. וכן ביצים שבשלן גוי הרי אלו אסורין, שעולים הם על שולחן מלכים ואינן נאכלין כשהן חיין אלא בדוחק גדול ולא לכל אדם.
תמרים המתוקים שבשלן גוי בתנור מותרין, דנאכלים הם לכל אדם כשהן חיין. המרים הרבה שאינן נאכלין לעולם אלא על ידי האור אסורין, שאף הן אחר מיתוקן עולין הן על שולחן מלכים ואינן נאכלין אלא על ידי האור. והבינוניים שיש קצת אנשים אוכלין אותן כשהן חיין אף הן אסורין, לפי שאינן נאכלין אלא על ידי דוחק גדול.
